דרוש לט"ו באב

ג אב תשפ"ה | 28/07/2025 | 09:34

לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכיפורים

כתב מרן החיד"א (מורה באצבע סי' ח' אות רמב): "ביום ט"ו באב ירבה קצת בשמחה כי יש עילוי לשכינה, וכמו שכתוב בזוהר הקדוש (חלק ב' דף קל"ה). ויזהר להוסיף בתורה בלילה כמו שכתבו חז"ל (תענית לא.).

ויש מהצדיקים שהתחילו ביום זה להגות בתיקוני הזוהר הקדוש. וכן יש עושים התרת נדרים ראשונה ביום זה שהוא ארבעים יום קודם כ"ה באלול, שהוא יום שנברא בו העולם, והיום השיש והשביעי שלו -הוא ימי ראש השנה.

תחילת ימי הרחמים והסליחות

וכתוב בספרי המוסר, כי מכיון שיום חמשה עשר באב הוא תחילה וראש לימי הדין המתחילים באלול. ולכן ראוי לאדם שיתחיל מיום זה לעשות חשבון נפשו על מעשיו שבכל השנה, לפיכך יש גם נוהגים שאם כותב אגרת לחברו מיום זה ואילך - כותב בו "כתיבה וחתימה טובה" כנהוג אצל העולם מראש חודש אלול.

והנוהגים כך מצאו אסמכתא נאה למנהג בדרך גימטריא, שכן אותיות של: "חמשה עשר באב", עולות בגימטריא 928, כמנין: "כתיבה וחתימה טובה".

ודבר נפלא אמרו בשם הרה"ק המגיד מטריסק זיע"א שקיבל מזקינו הרה"ק המאור עינים זיע"א שקיבל מהבעש"ט זיע"א שקיבל מרבו אחיה השילוני, שמט"ו באב עד ראש השנה, כמה פעמים שאחד מברך לחברו בכתיבה וחתימה טובה, כמו כן כשיגיע ימי ראש השנה אשר כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון; במספר הזה יהיו לו אז מליצים טובים בשמים אשר ילמדו עליו זכות. (קובץ הבאר - נדפס תרפ"ג)

ועוד אמרו רמז לכך שימי התשובה מתחילים בחמשה עשר באב ונמשכים עד הושענא רבה, שכך אמר להם משה לישראל (דברים כט, ט): "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם" וגו' "מחוטב עציך עד שואב מימיך" ־ זה יום ט"ו באב שהוא יום אחרון לכריתת עצים למערכה, "עד שואב מימיך" ־ זה הושענא רבה שהוא סוף זמן ניסוך המים בחג.

מחילת עוונות

ויום זה מסוגל למחילת עוונות כמו ביום הכיפורים, אלא שביום הכיפורים המחילה היא מתוך יראה ופחד, ואילו בט"ו באב הוא יום מחילה מאהבה ושמחה, שעם ישראל שמחים בהשם יתברך המושיע אותנו.

ובדרך זו, יש לבאר את דברי המשנה בתענית פרק בתרא בדרך רמז, בעניינים הנוגעים לימים נוראים ולחשבון האדם עם נפשו:

"אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכיפורים": שכן יום ט"ו באב משמש כעין פתיחה והתחלה לימים הנוראים, ויום הכיפורים הוא שיאם של ימים אלו, אף שעדיין לא נסתיימו ביום זה.

"שבהן בנות ירושלים": שכל בני ישראל שנקראו בשם: "בנות ירושלים", וכפי שמכונים הם במגילת שיר השירים (ב, ז): "השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו'", וכן באיכה (ב, יג): "מה אדמה לך הבת ירושלים וכו'".

"יוצאות בכלי לבן": שכבר הגיע הזמן, והגיעו ימים שצריך להתחיל להתבונן ולחשוב אודות "מי יחיה ומי וכו'", שעל זה מרמזים ה"כלי לבן".

"שאולים": כי צריך להתבונן ולהבין שימי שנותינו וחיינו כאן עלי אדמות, הם רק ימים שאולים, שהשאילו אותם לנו כדי שנמלא בהם את תפקידנו בתורה ומצוות. אבל אין הם רכוש שלנו שנוכל לעשות בהם כל אשר בחפצנו ורצוננו, וכמו שאמר איוב (ד, טו): "הלא צבא לאנוש עלי ארץ וכימי שכיר ימיו".

"שלא לבייש את מי שאין לו": שאם אנו רואים שאדם מסוים נפטר בקוצר ימים ושנים רח"ל, כי אין לו עוד ימים ושנים, לא נבייש אותו ונלעג ממנו, אלא נדע ונקבע בליבנו שבודאי כבר שלמו הימים שנקצבו והושאלו לו, ובודאי כבר מילא והשלים את תפקידיו שהיה צריך להשלים עלי אדמות. וכמאמרם בירושלמי ברכות (פ"ב ה"ח) על ר' בון שנפטר בן כ"ח שנים, וקראו עליו (קהלת ה, יא): "מתוקה שנת העובד", והשלים זאת בכ"ח שנה, מה שאחר היה צריך להשלים במשך מאה שנה.

"כל הכלים טעונין טבילה": ומפני זה צריך האדם להרהר בתשובה שלימה, וקיי"ל שבעל תשובה טעון טבילה (עי' שו"ע יור"ד סי' רסח סי"ב).

"ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים": כפי שאמרו חכמינו (תענית לא.), שמליל ט"ו באב ואילך צריך להוסיף בלימוד התורה, דמאן דלא יוסיף – יסיף. ואבותינו סיפרו לנו, כי זאת לפנים בישראל, אשר בליל ט"ו באב היו ספסלי בית המדרש כל כך מלאים, עד שמי שאיחר לבוא כמעט לא מצא מקום לשבת. וזה מרמז לנו התנא, שכן כידוע, בתי המדרש נקראו 'כרמים' וכפי שאמרו בברכות (סג:) "פתחו רבותינו בכרם ביבנה".

"וחולות": כי היו יושבים שם בחצי גורן עגולה כמו מחול, וכפי שכתב השו"ע (יור"ד סי' רמו סעיף ט) "שיושבים כעטרה".

"ומה היו אומרות?": ומה כל אחד צריך לומר לנפשו?

"בחור": כי כל אחד חושב שעדיין הוא בחור ויחיה לנצח נצחים.

"שא עיניך וראה מה אתה בורר לך": תחשוב היטב איזו דרך בררת לך בחיים, אם לה' או לבעל, אם לרוחניות או לגשמיות.

"אל תתן עיניך בנוי": אל תעשה עיקר מהנוי, כלומר מהגשמיות.

"תן עיניך במשפחה": תזכור מאיזו משפחה אתה ומאין מוצאך, הלא אתה ממשפחת אברהם יצחק ויעקב.

"שקר החן": והכתוב צווח שהגשמיות היא שקר, והעיקר הוא הרוחניות, ככתוב (משלי לא, ל): "אשה יראת ה' וכו'".

ואז, כשהאדם יתנהג כך, לשום עיקר מטרתו בחיים ברוחניות, או אז נאמר עליו (שם, לא): "תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה".

"וכן הוא אומר צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אימו": כנסת ישראל עיטרה את הקב"ה ע"י קיום התורה והמצוות, שע"י כל מצוה ומצוה אנו ממשיכים מוחין, שבכללם הוא הדעת שיש בו שתי עטרות, עיטרא דחסדים ועיטרא דגבורות.

"ביום חתונתו": וכל זה נקבע בינינו ובין הקב"ה ביום מתן תורה. ועי"ז נזכה בקרוב ל'יום שמחת ליבו' שהוא בניין בית המקדש, וכן יהי רצון, אמן. (אני לדודי עמוד ז', להגה"צ המקובל רבי שריה דביליצקי זצוק"ל)

המאורעות שאירעו בט"ו באב

שבעה דברים קרו ביום ט"ו באב:

א. הותרו השבטים לבוא זה בזה – רמז על אהבת ישראל וביטול שנאת חנם.

ב. יום תבר מגל – הפסיקו לכרות עצי המערכה, כי תוקפה של חמה נפסק אז – רמז על תוקף הדין שנפסק אז, ומתחילים ימי הרחמים - אלול ועשרת ימי תשובה כאמור.

ג. פסקו מתי המדבר למות – שהיו מתי מדבר נכנסים לקברותיהם בכל שנה ביום ט' באב כדי לקיים גזירת הבורא שימותו במדבר, ובשנה האחרונה נכנסו לקברות ולא מתו, והמתינו עד ט"ו באב, וכשראו שכבר נתמלאה הלבנה ועדיין לא מתו, שמחו – רמז למיתוק הדינים.

ד. ניתנו מתי ביתר לקבורה – ואז תיקנו ברכת הטוב והמטיב, 'הטוב' - שלא הסריחו, 'והמטיב' - שניתנו לקבורה – רמז נוסף על המתקת הדינים.

ה. הותר שבט בנימין לבוא בקהל – אחרי שהחרימו אותו בגלל מעשה פילגש בגבעה – לרמוז גם על ביטול שנאת חינם והגברת האהבה בין איש לרעהו.

ו. פסקו מלהעמיד שומרים למנוע את עולי הרגל מלעלות לבית המקדש – רמז על ריבוי הקדושה בעם ישראל.

ז. כל הנטיעות של אותו יום, פסקה ערלה שלהם – לרמוז שהתחלת השנה היא מט"ו באב, שמי שנוטע עץ קודם ט"ו באב, הרי זה חשוב שנה לענין ערלה, ומאז מתחילה שנה חדשה, ואין צריך רק שתי שנים וחודש וחצי, במקום ג' שנים מלאות.

יום המסוגל לזיווגים

בט"ו באב – היו בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים, ואומרות: בחור שא עיניך וראה את מי אתה בורר לך, אל תתן עיניך ביופי, תן עיניך במשפחה, וכו' – כי זהו יום של הזיווגים ומסוגל הוא מאד, כי הוא בא"ק ואבי"ע דיסוד, ומאירה בו מחילת עוונות. וכידוע, שכל הנושא אשה מוחלים לו על כל עוונותיו. וא"כ בסגולת מחילת היום הזה, זוכה לכפרת עוונות, ובכך זוכה לזיווג הגון.

וגם יש בזה סודות גדולים בסוד לבנה וחמה, שהחמה התוקף שלה נגמר בט"ו באב, והלבנה אדרבה היא במילואה, וע"י זה נהיה חיבור חמה ולבנה, וזהו בחינת זיווג הגון, והבן.

צניעותם של בני ישראל

גרסינן בפרק בתרא דתענית: אמר רבי שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים, שבהם בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש מי שאין לו, וכל הכלים טעונים טבילה. ובנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים, ומה הן אומרות? בחור שא עיניך וראה את מי אתה בורר לך, אל תתן עיניך ביופי, תן עיניך במשפחה. וכן הוא אומר (שיר השירים ג, יא): צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, ביום חתונתו, זה מתן תורה, וביום שמחת לבו, זה בית המקדש שיבנה במהרה בימינו.

ויש כאן מקום עיון, כי נראה הוא תימה גדולה, היאך בנות ישראל הצנועות נוהגות כמנהג הזה, והרי כתוב (תהלים מה, יד): כל כבודה בת מלך פנימה, ואיך לא חששו ליצר הרע? ועוד יש לשאול, למה לא היו לובשות בגדים צבועים, ולבשו דוקא לבנים, ולמה היו טעונים טבילה? ועוד, מה הוא שאמר התנא: לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים, והלא ימים טובים יש יותר מאלו?

שאלות אלו, נשאלו כבר בגמרא ובמדרש, והעולה מדבריהם כי מזה המעשה נלמד כי הדור היה כשר מאד והיה טהור בתכלית הטהרה, והבחורים לא היה בהם יצר הרע, והיו מכוונים בכל הפעולות לעבודת השם יתברך, ולא לכוונתם ולהנאתם כלל. והיה אותו הזמן כמו תחילת היצירה קודם שחטא אדם הראשון, דכתיב (בראשית ב, כה): ויהיו שניהם ערומים לא יתבוששו, שהיה בעיניהם כל גופם כמו הידיים והפנים שלא היה בהם יצר הרע, והיו עושים פעולתם בלי תאות היצר. ואחר שחטאו, הטיל נחש בהם זוהמא, והדליק בהם יצר הרע, והרגישו באותן כלים וכיסו אותם, כמו שאמר הכתוב (בראשית ג, ז): וידעו כי ערומים הם, כלומר שיצר הרע כבר שלט בהם, וכמו שהאריך הרמב"ם ז"ל (מו"נ ח"א פ"ב) בענין זה

וכן היה לפי גדולת הדור ההוא ומעלתם שהיו קדושים וטהורים, ולכן היו עושין הענין הזה ולא היו חוששים לשום הרהור בעולם. וכן מצינו בחז"ל (ברכות כ.; כתובות יז.) שהיו אומרים 'דמיאן באפאי כי קאקי חיורי וכשורא' (שהיו הנשים דומות בעיניהם כאווזים לבנות, או כקורת עץ). ור' יוחנן שישב על שערי טבילה ולא חשש מיצר הרע (ברכות שם), הכל היה להם בקדושה וטהרה. ועל הדרך הזה היו יוצאים הבחורים והבתולות מישראל אחר קדושה וטהרה גדולה, וכוונתם לעבודת השם יתברך ולקיום המצוה לשמה, עד שהיו אומרות להם הבתולות: בחור שא נא עינך וכו', כי היו עיניהם למטה ולבם למעלה, ואין ביניהם פגע רע, ולא שטן ולא יצר הרע.

וענין בגד לבן כבר ידוע, כי בגד לבן הוא סימן לקדושה וטהרה. ומה שהיו שאולים, כמו שאמרו ז"ל (שם) בת מלך משאלת מבת כהן ובת כהן מבת סגן, והסיבה לטבילה היא כפי שפירש רש"י ז"ל, שאין אשה בקיאה בחברתה שמא נדה היא, אבל בירושלמי אמרו כי הוא למעלה ולקדושה יתירה. (עיין דרשות ר"י אבן שועייב, ואתחנן).

יום שבו עלו נשמות ישראל במחשבה

הנה, כ"ה באלול הוא יום בריאת העולם והוא יום של בריאת נשמות ישראל, כמו שנדרש בחז"ל (בראשית רבה א): "בראשית" – בשביל ישראל שנקראים ראשית, שנאמר (ירמיהו ב, ג): "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה". והנה אמרו רז"ל (סוטה ב.) ארבעים יום קודם יצירת הולד יוצאת בת קול ואומרת בת פלוני לפלוני. והנה עפ"י זה, ארבעים יום קודם יצירתן של נשמות ישראל, שהם ארבעים יום קודם כ"ה באלול, הוא ט"ו באב שאז נשמות ישראל עלו במחשבה. ולכן תקנו שבכל שנה ושנה בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים, והותרו השבטים להתחתן זה בזה ושבט בנימין הותר לבוא בקהל, כי זה הזמן שנשמות ישראל עלו במחשבה ואם כן אין זמן טוב מזה לחיתון.

יום תבר מגל

וכתב הבית דוד [הגאון רבי דוד טעבל אב"ד מינסק בדרוש ו'] כי לכאורה צריך עיון, האם אכן גדלו אלו הסיבות להיותו דומה כשמחת יום הכיפורים. ובפרט בטעם שאמרו רבה ורב יוסף שזהו יום שפסקו לכרות עצים למערכה, כי עד ט"ו באב יש חום גדול ויכולים לחתוך עצים למזבח, אך כשכח החמה תש בסוף הקיץ, אין העצים יבשים כל כך, ושמא תיפול בו תולעת והוא פסול למזבח, ואמר רבי מנשיא שהיו קוראים את יום ט"ו באב 'יום תבר מגל', והמוסיף בשיעורי תורה יוסף, ולא מוסיף וכו'.

והקשה רבי דוד טעבל, מה שמחה יש במה שפסקו לכרות עצים למערכה, והרי לא היתה סיבה להפסיק אלא משום תשות כח החמה, ואילו היתה החמה בתוקפה, היו ממשיכים לכרות עצים למערכה, וא"כ מה שמחה יש בזה? ואע"פ שכתב הרשב"ם בב"ב (קכא: ד"ה מניסן), שיום סיום מצוה הוא כיום סיום מסכתא, אך מדוע היו קוראים לזה 'יום תבר מגל', וכי אף אנו נקרא ליום סיום מסכתא 'יום סגירת הגמרות'?

יום שבירת כלי הנשק

והאריך ה'בית דוד' בזה, שכן בכל אלו השמחות נמצא שיש ענין של השראת השכינה, כי ביום הכיפורים לאחר ששבו בתשובה על חטא העגל - זכו להשראת השכינה, ואמר להם הקב"ה (שמות כה, ח): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ואין לך שמחה גדולה מזו כשזוכים לחזור להשראת השכינה יעו"ש.

והטעם האחרון מתבאר על דרך המליצה, יום שפסקו מלכרות עצים למערכה כיון שתשש כח החמה, כי נודע שהשמש היא כח אומות העולם שהם מונים לפי החמה, ועובדים כוכבים ומזלות וצבא השמים, והנה מה שהיו כורתים ארזים, זה רומז להכנעת אומות העולם, על פי מה שנאמר (יחזקאל לא, ג): "הנה אשור ארז בלבנון יפה ענף וחרש מצל וגבה קומה ובין עבתים היתה צמרתו", ואמרו חז"ל (בראשית רבה פט"ז סי' ד) שכל הגויים נקראים על שם אשור, ואנו מזכירים בקבלת שבת שלעתיד הקב"ה ישבר את אומות העולם, קול ה' שובר ארזים וישבר ה' את ארזי הלבנון, ופרש"י שהכוונה שיכניע ויכרת כח של אומות העולם המונעים השראת השכינה בעולם.

והנה אומות העולם לוחמים זה בזה, ומשתמשים בחרב, חנית וכלי זיין וסכינים וכו'. וכל זמן שאין העולם בתכלית השלימות יש טועים שנדמה להם שגם שומרים על כנסת ישראל בכלי זיין, זוהי מחשבה של גוי, כי אין כוחנו אלא בפה (תנחומא בשלח סי' ט), ואנו נקראים תולעת יעקב (ישעיהו מא, יד), ונודע בחכמת הטבע שתולעים רבים יכולים לכרות ארז ענק רחב וגבוה בלי סכין, רק בפה בלבד. מאות ואלפי תולעים מנקבים בארז מפה ומשם - עד שהוא נופל ונגדע.

כל עוד כח החמה חזק, ארז בלבנון גבוה וחזק ואין התולעת יכולה לכרות את הארז, אך עתה בט"ו באב שתש כח החמה, שהאומות מונים לה, וממילא יכולה ליפול תולעת בארז, כי אז בני ישראל יפתחו את פיהם בתורה ותפילה ושיחה בינו לבין קונו, לא בחיל ולא בכח, אלא בפרקי תהלים יכרתו ויגדעו את ארזי הגויים.

וכך כתב המהרש"א על דברי הגמ' (שם) שלפני ביאת המשיח תהיה מלכות הזלה בישראל, וכתוב (ישעיה יח, ה): 'וכרת הזלזלים במזמרות'. ופירש המהרש"א, כי 'מזמרות' - היינו מזמורי תהלים, לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי אמר השם.

וזו השמחה הגדולה של ט"ו באב שתשש כחה של חמה, כי היא בשורה טובה לבני ישראל, כי בחודש תמוז היה גובר כחו של עשו, וכן בחלק הראשון של חודש אב, בכחם זה לקחו מאיתנו את בית המקדש, ומה אנו עשינו, ישבנו ואמרנו קינות. כמו שכתוב בפירוש הראשונים (פירוש סידור התפילה להרוקח) על ברכת סלח לנו, שיש כ' פעמים בתורה לשון סליחה, ולכן יש י"ט יום בשנה שאומרים סליחות, בה"ב של חורף וקיץ, ותעניות, ועשרת ימי תשובה, עליהם כתוב ברמב"ם (תשובה, פ"ג ה"ד) שצריך לומר בהם סליחות. ותענית אחת שאין בה סליחות, והיא בתשעה באב, שאין בה סליחות אלא קינות, והיא הפעם הכ' שכתוב בתורה לשון סליחה, 'לא יאבה ה' סלוח לו' (דברים כט, יט) זה כנגד תשעה באב, כי כל שאר לשונות סליחה שבתורה אומרים כנגדן סליחות, והיום שאין אומרים בו סליחות ויש לו גם פסוק בתורה, לא יאבה ה' סלוח לו. כי כח הפה היה חלש, והחמה נתנה כה בארזים, וכל מי שהיה צריך לכרות, היה חושב שצריך ללוות פצצות מרוסיה, ולגנוב כלי זיין מחבש, וזו שמחתנו שבט"ו באב תש כח החמה, והוא סימן שאין צריך לכרות הארזים בכלי זיין, כמו שכתב רש''י 'אילו לא חטאו לא היו צריכים לכלי זיין', ולכן נקרא זה היום 'יום תבר מגל', יום ששוברים את כלי הזיין, וחוזרים ל'אין כחנו אלא בפה'.

ולוואי וייתן ה', שהיום הזה ישרפו כל הטנקים והפצצות והמרגמות והאטום, ולא ישמחו הטועים במה שאומות העולם מרשים להם להחזיק דמיונות של אטום, לשמחה מה זו עושה. הרי עיקר שמחת ט"ו באב ששוברים כל הכלי זיין, יש לנו תהלים וזה מצליח יותר מהכל, יום תבר מגל, תשברו כל הסכינים והמגלות, ותחזרו לתהלים.

בוורשה, עשו המשכילים ימח שמם וזכרם הצגה על פרשת שופטים, איך הצדיקים יוצאים למלחמה, ושולחים את כל מי שבנה בית חדש או נטע כרם או נשא אשה, וכל הגנרלים חוזרים הביתה, וגם כל מי שירא מעבירות שבידו, עד שנותרו למלחמה רק שני אנשים: רבי חיים מבריסק והחפץ חיים, ובזה תמה ההצגה. אך הם לא שיחקו את ההמשך, שבאמת אותם שני צדיקים אכן ניצחו את המלחמה!

וזו האמת לאמיתה, שהרי גם דוד המלך הלך נגד גלית בלי שום כלי זיין, ורק לקח חמשה חלוקי אבנים מן הנחל (ופירש האמרי נועם, שאלו היו חמש ערבות של הושענא רבא, ובכך הוא הרג את גלית ורדף את הפלשתים וניצח אותם עם חמשה בדי ערבות הגדלים על הנחל), וזו האמת. אלא שכל זמן שתולעת יעקב אינה בתוקף, נדמה להם שצריכים כלי זיין ומגלים ופצצות. אך בט"ו באב יש בו בשורה טובה שיכולים לשבר כל כלי הזיין, כמו יהושע בן נון ששרף את כל מרכבות הברזל שהיו בארץ ישראל, עד שלא נשאר טנק אחד בארץ ישראל, כי יש לנו פה ויכול כל אחד לומד פרקי תהלים, והקב"ה שומע תפילת כל פה, וע"י זה נכניס תולעת בכל ארז של הקליפה, קול הוי"ה שובר ארזים, וזו הבשורה הטובה, שיכולים לשבר כל קשת וחנית.

וכן כתוב (ש"ב א, יח): "ויאמר ללמד בני יהודה קשת" וגו', וזו היתה ירידה, שהיו צריכים בני יהודה ללמוד קשת, ועל זאת נודה י"ה, שביום הזה מתחזק כח התפילה ומתבטל כה הדמיון של כחי ועוצם ידי. כך פירש הבית דוד. וזהו: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים.